12 יוני 2012



"אתלי מואה... ההיית או חלמתי חלום"
"שירת הלב" או "ניתוח לב פתוח באהבה"
בדיוק שבוע מאז שחזרנו מהמדבר. מאז שנפרדנו מקסם המפגש במואה אואזיס. שבוע מאז הפקרנו את זמן המדבר לאנחות, ושבנו אל מרוץ החיים הסוחף.
בבוקר יום ראשון שעבר, בעבודה, מצאתי את עצמי יושבת אל מול המחשב, ובעודי מנסה לכתוב טקסטים מקצועיים כחלק מיום העבודה, חשה איך כל כולי רצון עז לנסות ולנסח לעצמי את החוויה של מואה במילים. רצון עז לנסות ולתפוס את הקסם. לנסח אותו לעצמי כך שאוכל לשמר אותו. לנסח אותו עבור אחרות, כך שאוכל לחלוק אותו עם עוד נשים, בנות. חשתי מבורכת, והרצון "להעביר את זה הלאה" נכח ללא מאמץ.
אלא שמאז חלף כאמור שבוע, והחיים, כדרכם, השתלטו על הזמן והתודעה עד שהגיעה לה השבת. והרצון לאחוז עוד קצת בחוויה, כמו גם תחושת המחויבות שהרגשתי לחלוק את גשם המתנות שקיבלתי - הביאו אותי להתיישב ולנסות לתאר מה בדיוק קרה לי שם. במואה. בלב
אני אוהבת את המדבר. מאוד. לא פעם ראשונה שאני ישנה באזור. ואולם התנאים המפנקים של מואה כמתחם מארח סדנת נשים, אפשרו לחוות אותו ממקום נשי. מקום שמעריך אסתטיקה, שמתענג על סדינים לבנים וחוגג את האפשרות ל"גם וגם" – גם טבע בתולי, וגם תנאים של מלכה. טוב, בסדר, נסיכה. אבל אחת מפונקת במיוחד... שאפו  למקימי המקום על המחשבה על הפרטים הקטנים וההקפדה שהביצוע יהיה עד הסוף. על הכבוד למקום, לאדמה, לנוף הטבעי ולחיים שמתקיימים באזור מזה עידנים. ובקיצור - "סטינג" עדין ונקי בחומר וברוח, תנאים מושלמים ליישום החזון - משלום פנימי לשלום עולמי, לפתיחת הלב.
והלב נפתח. ועוד איך נפתח, ובלב היה שלום. התמהיל של הסדנאות היה רחב ומגוון ואיפשר לכל אחת לעסות את הלב בדרך שנכונה לה. בהדרגה לקח לו ללב שלי להתמסר, אך מרגע שנפתח הסדק, הקסם החל לחדור והוא הלך והתרכך, הלך ונפתח. זכינו לפגוש מנחים מקצועיים,שליבם נשא אותם אל הדרך שהם בחרו וממשיך ללוות אותם גם כיום. וכשהדברים באים מן הלב ,הם חודרים אל הלב, וכשהם מדויקים קשה שלא לחוש שיש בהם עוצמה של לייזר
שתיים מהחוויות, היו עבורי חזקות מכולן. ובעיקר היה זה השילוב ביניהן. תרגול הצ'י קונג עם נירה בשבת בבוקר אשר המיס את לבי, והזכיר לי כמה פשוטים יכולים להיות הדברים כשמעיזים לגעת. כמה אהבה נוכחת בתוכנו כשאנו מאפשרים לה לצאת. ועם הלב הזה, רך כחמאה, יצאנו "לטפס על הר הגשם" עם ליאת. והתחושה היתה שכל מה שחוויתי כמו הכין אותי למסע הזה וכעת הייתי ערוכה ל"ניתוח לב פתוח". בלי הרדמה, בלי סכינים בכוחה של אהבה. המסע הזה ניקז אל תוכו את כל הטוב שנאסף במהלך סוף השבוע, והעלה אותו למחוזות מופלאים. ניערתי את האבק מהכנפיים ועפתי. בעוצמות של שיטפון בלב מדבר. נישאת על גבי הצלילים גבוה ורחב, עמוק ומדויק. מסע מופלא, אל מחוזות של ריפוי ואהבה גדולה. מודה על הכלים שאפשרו, מודה לעצמי על שהעזתי להיות כתיבת תהודה לשמוע ולהשמיע לעצמי ניגון חדש.
ואולי היה זה שילוב של הזמן המשותף שלנו יחד, ולחוד, החופש להיות יותר או פחות, המרחב, השהייה במקום מחבק, ה שקט , אין לי מושג, אבל הגעתי לחוויה של היום האחרון מוכנה בשיא רגישותי לגמוע, לקלוט להיות.
מעגל הסיום איפשר לשמוע את כולן. מדהים היה לחוות, איך הלכנו והסתנכרנו במהלך היומיים במואה אל אותו תדר. תדר של אושר גדול ופתיחת הלב. כמו נשות השבט בימים עברו, שנהגו לקבל את המחזור יחדיו, והקדישו את הימים הללו להתבוננות פנימית ולטעינת המצברים לקראת החודש הבא. כל אחת תיארה את הדברים בקול הייחודי לה, בגוון האישי שלה, מתוך החוויה הפרטית שלה, מתוך חווית החופש האישי שהיה כל כך נגיש, למרות הנוכחות בקבוצה. נדמה היה לי כי כל אחת מוסיפה עוד רגש שנכח גם בי, עוד טעם שטעמתי אך טרם ניסחתי אותו לעצמי. מרתק היה לשמוע מגוון גדול כל כך של קולות שנאספו יחדיו לשירה גדולה. הרמונית. עוצמתית. ה-ל-ל-ו-י-ה!
ושוב, אין סוף תודות למלאכיות של סולי סולה שאפשרו לכל הפלא הזה לקרות. שימשתן עבור כולנו מקור השראה לדברים המופלאים שמתרחשים כאשר נשים עובדות בשיתוף פעולה, ברגישות ובשמחה. הנועם שלכן, וביניכן, הקרין על כולנו. האכלתן והשקיתן אותנו במזון מדויק, טעים, בריא ואסתטי וסלט השורשים שלכן הולך איתי הלאה, תרתי משמע.   
חווית נוכחותה של השכינה, הנועם, הזרם העצום השקט, הנוכח, מגיעים ממקום של הרפיה. ואנחנו זכינו להרפות. אפילו במעט, אבל להרפות. לשחרר ולו לשעה קלה, את מושכות הבית, העבודה הילדים, בני הזוג, את מגרות החשיבה, את תבניות ההרגשה, ופשוט להיות. ובעניין השכינה, אני יכולה לדבר רק בשמי, אבל מבחינתי היא הייתה שם, בשיא הדרתה, בעומק רגישותה, נגעה בי בנגיעות מלטפות, עוטפות, עדינות, של רוח מדבר מקודשת, מקדשת.
בנות מואה - אני מזמינה אתכן להגיב. ליצור מעין מעגל וירטואלי שישמור על האש הזו שהצתנו. הדלקנו אותה בעצמנו, כל אחת ואחת, והיא בוערת בלבנו. באחריותנו, נשות השבט, לשמור עליה, עלינו, מכל משמר. חיות, נפעמות, טועמות. אינדיבידואל פועם במרקם אנושי.
באהבה רבה,
איריס

תגובה 1:

michal ronen אמר/ה...

איריס איזה מילים... עוררת בי את הגעגוע מחדש.
מאחלת לכולנו לשמור על לב אוהב ופתוח, ולהזכר ברגעי הקסם הללו שחווינו
תודה